פסק-דין בתיק ב"ל 15487-10-10

1.         התובע פנה לנתבע וטען כי ביום 01/12/09 נפגע בעמוד השדרה עקב הרמת          משא כבד בעבודה (להלן:" האירוע"), וביקש להכיר באירוע כתאונת עבודה.

            תביעת התובע נדחתה ע"י הנתבע, וזאת מהנימוק לפיו לא התרחש האירוע       הנטען, וכי מצבו הרפואי של התובע הינו בגדר מצב תחלואי שאינו קשור     לתנאי עבודתו.

2.         שמענו את עדות התובע, ועדותם של שני עדים נוספים, מר עופר חי (להלן:" מר             חי") שהיה מנהל מעסיקתו של התובע, ומר יורי גורדיצקי, אשר עבד לצידו של      התובע (להלן:" מר גורודיצקי").

            לטענת התובע, האירוע התרחש בעת שעבד בשירות מפעל ליצור תכשיטים        בשם "עלה מגידו" (להלן:" המפעל"), כיוצק תכשיטים.

            לטענתו, ביום 01/12/09 נדרש להרים רשת עמוסה בגבס שמשקלה כ - 200        ק"ג יחד עם עובד נוסף, וכתוצאה מאותה פעולה חש בכאבים עזים בגבו (להלן     ולעיל:" האירוע").

            התובע טען כי לאחר האירוע הלך לביתו ולמחרת שב למפעל רק כדי להשלים    עבודה בה החל ביום הקודם, ודיווח לממונים עליו כי נפגע בעבודה בגבו           בעבודה והוא חש ברע, והחל מאותו יום לא שב לעבוד.

            לטענת מר חי, פעולת הרמת הרשת לא הייתה חריגה או מאומצת במיוחד,        והמשקל בו היה מדובר היה קטן בהרבה מזה לו טען התובע, ועלה כדי 12-15        ק"ג, והבעייתיות בהוצאת הרשת נבעה מכך שנתקעה בגבס, והיה צורך       בהזזתה בעדינות כדי שניתן יהא להוציאה, פעולה שהיה נוח יותר לבצעה         באמצעות 4 אנשים כשכל אחד אוחז בפינה אחרת, וכך עשו.

            לדבריו, התובע לא דיווח לו על כל אירוע בעבודה , אפילו לא כאשר הודיע לו,    ביום 18/12/09 על פיטוריו, ורק כחודשיים לאחר מכן פנה אליו התובע בטענה         שנפגע בעבודתו במסגרת האירוע הנטען.

            שמענו, כאמור, גם את מר גורודיצקי, שגם הוא מסר שלא היה מדובר בפעולה             חריגה כלשהי, והכחיש שראה כי התובע נפגע עקב אותה פעולה וגם כי התובע    טען בפניו שכך קרה, וציין כי בכל מקרה  התובע מאז ומתמיד התלונן לעיתים           תכופות על כאבי גב.

3.         כבר כעת נאמר כי לאחר עיון במכלול העדויות והראיות שהובאו בפנינו, החלטנו שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, להראות שהתרחש אירוע תאונתי כנטען על ידיו.

זאת, מהנימוקים המצטברים שדלקמן:

א)      התובע פנה ביום שלמחרת האירוע לרופאת המשפחה שאצלה היה מטופל מזה שנים. באנמנזה שנגבתה ממנו לא היה זכר לאירוע כלשהו בעבודה, ונרשם דווקא שהחלו כאבים בברך לאחר שביצע פעולה לא נכונה בביתו.    
יןער, כי אין מדובר בקשיי תקשורת כלשהם, והתובע מסר כי מדובר ברופאה דוברת רוסית - שפת האם של התובע.
למעשה, גם בהודעה לחוקר המל"ל, אשר מסר התובע בטרם ידע דבר דחיית תביעתו - ציין כי הכאבים הופיעו בביתו כאשר התכופף להרים דבר מה.
התובע המשיך לבקר מספר רב של פעמים אצל רופאת המשפחה ואצל אורטופד אליו הופנה, ואילו אזכור של האירוע בעבודה מופיע לראשונה ביום 31/03/11.

התקשינו להאמין הכיצד התובע לא מסר לרופאים שטיפלו בו, לאורך פרק זמן לא קצר ומספר רב של ביקורים, כי היה מעורב באירוע בעבודה שבו הרים משקל חריג ביחס לזה בו היה רגיל במסגרת עבודתו.

כבר נפסק כי "העובדה, כי המערער לא סיפר לצוות הרפואי בבית החולים, על כל אירוע חריג בעבודתו, תומכת במסקנה, כי לא אירע אירוע כזה, או שהוא לא ייחס חשיבות ולא קישר את האירוע בעבודה - להופעת האוטם".

                 "יתר על כן משקלה של האנמנזה בבית החולים, היא נושא משמעותי           בהליכים בתביעות בהם המוסד לביטוח לאומי הוא צד, משום שהיזקקות     לרישומי בית החולים באה מתוך ידיעה פרי הניסיון, כי רישומים אלה           מהימנים ומדויקים. לעניין זה יש חשיבות לעובדה, כי המבוטח לא סיפר         לרופאים בביה"ח על האירוע בעבודה".

            (וראו בנדון את פסה"ד דב"ע שן/0-105 בן זאב - המוסד לביטוח לאומי          [לא פורסם] ; דב"ע נב/0-32 יהושע פריד - המוסד לביטוח לאומי [לא           פורסם] ; דב"ע נו/0-153 יצחק כהן - המוסד לביטוח לאומי [לא פורסם] ; דב"ע מט/0-12 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן פד"ע כ' 349).